לתת

לתת שעורה הוא עמוד השדרה של הבירה. הוא מעניק לה את הגוף והמתיקות. לאיכות ולכמות של הלתת יש תפקיד משמעותי בקביעת המראה והטעם של הבירה.
הלתת מספק לבירה סוכרים ברי התססה שהם המקור לאלכוהול שיווצר בה.
ישנם שני סוגים של שעורה: דו טורית ושש טורית (מקור השמות הוא באופן בו גדלים הגרעינים על הגבעול).
רוב המבשלות מעדיפות להשתמש בשעורה השש טורית מטעמים כלכליים, אך לשעורה זו גרעינים קטנים יותר והרבה קליפה המשפיעה לרעה על הטעם של הבירה.
בסמואל אדמס משתמשים בלתת משעורה דו טורית בלבד בעלת גרעינים עשירים יותר הנותנים לבירה הרגשה "מלאה" יותר.
עם זאת, סוג השעורה הוא חלק אחד בטעם שמגיע מהגרעין. טעמים רבים נוספים מגיעים גם מתהליך הקליה.
לתתים בהירים מעניקים מעט צבע, אבל הרבה טעם לחמי, גרעיני וביסקוויטי.
לתתי קרמל נוצרים בתהליך מיוחד בו מתקרמלים חלק מהסוכרים שבגרעין. סוכרים מורכבים אלו מעניקים לבירה גוף, מתיקות, קצף סמיך ותחושה מלאה בפה, יחד עם טעמים של טופי, קרמל וקשת צבעים ענברית.
לתתים קלויים בטמפ' גבוהה צובעים את הבירה בגוונים כהים ונותנים לה טעמים המזכירים אגוזים, קפה, שוקולד ועשן.
למרות ששעורה היא הדגן הפופולרי ממנו עושים בירה, דגנים נוספים כגון חיטה, שיפון ושיבולת שועל ידועים ביכולתם לתת לבירה עומק טעמים יחודי.
לחיטה יש רמת חלבון גבוהה יותר משעורה וזה נותן לבירה מרקם מלא וסיומת פריכה, וכן מראה מעורפל.

כשות

כשות הוא צמח ממשפחת הגפן בעל פרחים דמויי איצטרובל קטן. פרחיו משמשים כמעט אך ורק לטובת בירה, והם מכילים שרף המעניק לבירה טעם מריר.
לזני הכשות השונים יש יכולת לגוון מאוד את הבירה, לתת לה ניואנסים נוספים של טעם והעמיק את מורכבותה. לרוב הבירות כשות מוסיף מרירות בלבד, אך לבירות של סמואל אדמס נבחרים זני כשות ארומטיים במיוחד. אלו זנים בעלי רמת חומצת אלפא נמוכה יותר והם מוסיפים לבירה ארומות הדריות ועשבוניות מיוחדות.
זני כשות אציליים אלו (האלרטאו, ספאלט, טטנאנג, הרסברוקר, סאז) גדלים ברובם באזור גידול הכשות העתיק בעולם אשר נמצא בבוואריה שבגרמניה, ועד היום נוסע ג'ים קוך מדי שנה לאזור זה ובוחר ידנית את הכשות לבירות של סמואל אדמס כדי להבטיח את הטוב ביותר.
צמח הכשות צריך תנאי אקלים ספציפיים כדי לגדול כהלכה. תנאים אלו נמצאים במה שנקרא "חגורת הכשות" הממוקמת סביב קו רוחב 48. באזור זה גדלים זנים קלאסים במרכז אירופה, אנגליה וצפון מערב ארה"ב. כל מיקום מתאפיין בזנים היחודיים לו ובהשפעתם על הבירה. עשבוניות ארומטית בזנים הגרמנים, אדמתיות בזנים האנגלים ופירותיות הדרית בזנים האמריקאים.

שמרים

שמרים הם אלו שפיצחו את סוד הקסם הגדול של הבירה. אלו היו ככל הנראה שמרי פרא שנחתו בתערובת דגנים אי שם לפני הספירה, יצרו את התסיסה הראשונה אי פעם, והשאר הסטוריה.
ישנם שני סוגי שמרים עיקריים – שמרי אייל (תסיסה עילית) ושמרי לאגר (תסיסה תחתית) – אך שניהם מבצעים פעולה בסיסית דומה שהיא אכילת סוכרים והפיכתם לאלכוהול ולפחמן דו חמצני.
השמרים גם משפיעים על הטעם של הבירה בהתאם לסוגם. שמרי אייל תוססים בטמפ' חמה יחסית ובזמן קצר ומעניקים לבירה מאפיינים פירותיים. לעומתם שמרי הלאגר התוססים לאט יותר ובטמפ' קרה יותר מעניקים לבירה טעמים מעודנים ומתונים יותר.
עבודתם הקשה של יצרני הבירה מתנקזת בסופו של דבר ליצירת תנאים אופטימלים לפעולת השמרים.
למרות שצויינו רק שני סוגי שמרים עיקריים, מדובר יותר בקבוצות של שמרים המכילות כל אחת מספר רק מאוד של תתי סוגים היוצרים בבירה טעמים אינסופיים, פירותיים ומתובלים. ישנם סוגים מסויימים של שמרים שהם רכיב קריטי ובלתי נפרד מהמתכון של הבירה, ובלעדיהם לא ניתן להכינה, לכן הם נשמרים לעיתים בכספת למקרה שחס וחלילה יקרה אסון במבשלה – בירה תוכל להמשיך לחיות גם אחריו…

מים

בעבר הרחוק, מים טריים לא היו בטוחים לשתיה והכילו חיידקים רבים שגרמו למחלות קשות. בירה כוללת הרתחה של הנוזל כחלק מתהליך הכנתה ולכן תמיד היתה בטוחה לשתיה.
במאה ה-19 קבעו מבשלות רבות את מיקומן בהתאם למקור מים איכותי שנמצא באזור. כיום אין לזה חשיבות משום שניתן ליבא מים מכל מקום או לשנות את הרכב המינרלים של המים בהתאם לצורך.
איכות המים היא קריטית על מנת לייצר בירה טובה.